וכך נכתב על כריכת הספרים "התאומים" (דרורים, הוצאה לאור):

הרגע הנכסף בו הופכים לסבתא וסבא בפעם הראשונה, הוא אחד הרגעים היותר מרגשים בחיינו. אירית קדם כותבת על חוויה מכוננת זו באופן שובה לב ומעורר אהבה, שהומור דק נסוך עליו. פיסות היומיום משנת חייה הראשונה של הנכדה נצבעות בקשת הרגשות והמחשבות שהן מעוררות, ומביאות את הקוראים לכדי הזדהוּת מחויכת.
 

"שמחת זקנתה - ספר סבתא" מגולל את עוצמת החוויה הסבתאית, כל זאת על רקע הכפר הפסטורלי בו חיים סבתא וסבא, ואיתם (בבית שמעבר לדשא) גם... בתם, חתנם ואֵלי נכדתם!

 

(ניתן לשלוח ווטסאפ לשם תיאום תשלום באופן אחר).

לאחר ביצוע ההעברה יש לשלוח עותק ממנה לווטסאפ של אותו מספר, בצירוף השם המלא והכתובת למשלוח בדואר.

לאחר מספר שירים "רגשיים במיוחד", שנולדו יום אחר יום, פורסמו ואף זכו להדים ברחבי הרשת החברתית, הגיעו גם שירים הומוריסטיים יותר, שתיארו "אבסורדים" וקונפליקטים חיצוניים ופנימיים, שמייצר מפגש מחודש שכזה עם עולם הינקות, והפעם מזווית ראייה של "אימא של אימא". כך התווספו למאגר שירים ברוח זו:

 

 

הסבתא של היום

 

 

סַבְתָּא סוֹרֶגֶת - זֶה שֶׁל פַּעַם

 

סַבְתָּא חוֹרֶגֶת - זֶה "in",

 

סַבְתָּא עָשְׂתָה דַּיְסָה - זֶה "פַּאסֶה"

 

סַבְתָּא עָשְׂתָה בּוֹטוֹקְס? - אָמִין.

 

הַזְּאֵב אָכַל אֶת סַבְתָּא - זֶה בָּאַגָּדוֹת,

 

הַסַּבְתָּא שֶׁל הַיּוֹם - כְּאַחַת הַיְּלָדוֹת

 

"אוֹכֶלֶת זְאֵבִים", אִם צָרִיךְ, כְּמוֹ גְּדוֹלָה

 

וּמִתְגַּלְגֶּלֶת עַל שָׁטִיחַ, כִּי זוֹ סַבְתָּא פְּעִילָה.

 

הִיא שְׁזוּפָה, זְקוּפָה, יָפָה, לֹא מְבַשֶּׁלֶת, לֹא אוֹפָה

 

אֲבָל עוֹזֶרֶת וְהָמוֹן, בְּרוּחַ הַתְּקוּפָה.

 

וְאֵין לַסַּבְתָּא גַּלְגַּלִּים וְהִיא לֹא "עֲגָלָה"

 

וְלַכִּנּוּי  הַ"סַּבְתָּא"

 

כשבאחד השירים הבעתי את השמחה שמסב לי התפקיד החדש בחיי, זה שיישר לי את כל הקמטים "לְמַעֵט קִמְטֵי הַחִיּוּךְ וְהַצְּחוֹק/ שֶׁרַק יִגְדְּלוּ מִתִּינוֹק לְתִינוֹק", כתב לי מכר נוסף (אורי פונדק ממושב רמות, וגם לו התודה!) שהנכדה יכולה לקרוא לשיר "שמחת זקנתי". מיד אימצתי את הרעיון, והשיר, כמו גם הספר כולו פותח בכותרת המחויכת: "שמחת זקנתה".

 

כשהגעתי לכ-100 שירים הראיתי אותם לידידי משכבר, רפי כהן, בעל הוצאת "דרורים", שהתלהב מאד, אך היה דאוג עקב העובדה שאנו עומדים להפסיד מחצית מקהל הקוראים הפוטנציאליים, שלא ימצאו בספר מענה לרגשותיו ומחשבותיו של סבא.

 

בעקבות הערתו ניסיתי להיכנס לנעליו של האיש שאיתי, ולכתוב שיר מזווית ראייתו, בשמו ובמקומו. נדהמתי לגלות כי השפה והאופי השירי השתנו בעקבות השתנות הדובר. תכף ומיד צצו שירים נוספים, שהפכו חדים יותר, קצרים יותר משירי סבתא, ולהם כותרות בנות מילה אחת בלבד, שירים בעלי פואנטה, סלנג והומור, שלעיתים אף טבול במעט סרקזם, שירים העוסקים ב"תחרות סמויה" עם סבתא סביב אהבת הילדה, בדאגה לבריאותה ולשלומה, במחשבות על העולם אליו נולדה, בסודות הקטנים הנשמרים בפני הורי הנכדה, בדחף להעלותה על האופנוע במקום לטייל עמה בעגלה ואפילו במחשבות על פרידה עתידית ועוד.

 

 

שמירה

 

 

 

אִם אֲנִי צָרִיךְ לִשְׁמֹר עֲלָיִךָ

 

חֲצִי שָׁעָה, לֹא יוֹתֵר,

 

אֲנִי מִיָּד מַתְחִיל לְאַלְתֵּר:

 

יֵשׁ לִי קָטִיף, יְשִׁיבָה, נְסִיעָה

 

כֵּנֵּס, רִסּוּס, נְטִיעָה אוֹ זְרִיעָה

 

יֵשׁ לִי פְּגִישָׁה עִם פּוֹעֵל אוֹ סוֹחֵר,

 

שֶׁרַק יִמְצְאוּ לָךְ שׁוֹמֵר (ואַחֵר).

 

כִּי הַפַּחַד שֶׁלִּי הוּא פַּחַד נוֹרָא

 

שֶׁלֹא תֵּרָדְְמִי

 

העיסוק במחשבותיו וברגשותיו של סבא תפס תאוצה, בעיקר לאור התגובות הנלהבות של באי הרשת ושל "סבא" עצמו, והשירים הלכו והתרבו. משהגיע מספרם ל-60 גמרתי אומר להוציאם לאור, לרגל שנתה הראשונה של הנכדה ולכבוד יום הולדתה - וכך נולדו להם עד מהרה שני ספרים "תאומים", כרוכים יחדיו בערכת מתנה -

ספר סבא מסתיים בשיר תודה, מפיו של הסב, כמובן:

 

 

תודה

 

 

אִם אַתָּה הָיִיתָ כּוֹתֵב

 

אֶת כָּל הַשִּׁירִים וְלֹא סַבְתָא

 

הָיָה מִסְפָּרָם קָטָן בְּהַרְבֵּה

 

וְטוֹב שֶׁדַּרְכָּהּ - נֶחְשָׂפְתָּ.

 

כָּתְבָה בִּמְקוֹמְךָ שִׁירִים שֶׁל הַלֵּב

 

שִׁמְשָׁה לְךָ אוֹזֶן וּפֶה

 

הָיְתָה עֲבוּרְךָ מְשׁוֹרֶרֶת צְלָלִים

 

אָז -

 

תּוֹדֶה לָהּ לְסַבְתָא בְּשֵׁם הַנֶּכְדָּה

 

כִּי כָּךְ הִיא תֵּיטִיב לְהַכִּיר

 

אֶת מָה שֶׁעָבַר בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל סָבָהּ

 

כְּשֶׁהָיָה "סָב טִירוֹן וְצָעִיר".

 

***

 

ובסיומו של ספר סבתא:

 

 

 

 

בַּיּוֹם בּוֹ אֶפְרוֹשׁ

 

וְאַשְׁאִיר אֶת רוּחִי

 

לְרַחֵף מִלְּפָנַי, אַחֲרַי

 

תְּגַלִּי נֶכְדָּתִי

 

אֲהוּבַת לְבָבִי:

 

סָבָתֵךְ הַקְּשִׁישָׁה

 

הוֹתִירָה עַל שְׁמֵךְ

 

לֹא מְעַט יְרֻשָּׁה.

 

עַלְעֵלִי בִּסְּפָרֶיהָ שֶׁעַל הַמַּדָּף

 

עַיְּנִי בַּכְּתָבִים שֶׁהִשְׁאִירָה עַל דַּף,

 

צַיְּרִי בְּמִכְחוֹלֶיהָ,

 

עַרְבְּבִי אֶת צְבָעֶיהָ,

 

מַסְגְּרִי צִיּוּרֶיהָ,

 

קִרְאִי אוֹתָךְ וְאוֹתָהּ בְּשִׁירֶיהָ

 

וְהִזָּכְרִי אֵיךְ בְּשָׁעָה שֶׁאֶת יָדֵךְ הֶחְזִיקָה,

 

סִפְּרָה לָךְ קְצָת עַל הָעוֹלָם

 

(טוֹב, רַק מַה שֶׁהִסְפִּיקָה),

 

אֵיךְ שָׁרָה לָךְ בְּקוֹלָהּ הַסָּדוּק

 

שִׁירִים שְׂמֵחִים וַעֲצוּבִים

 

כְּמוֹ הַחַיִּים,

 

כְּמוֹ הַמֵּתִים,

 

כְּמוֹ הַפְּרֵדָה הַזּוֹ

 

שֶׁתִּקְרֶה וַדַּאי בַּחֹרֶף