בתיאור רפלקטיבי, וירטואוזי ועוצר נשימה, כותבת אירית ארבעה פרקים דינמיים של שירים, השזורים בהגיגים ליריים, בצד משחקי מילים ושירים צורניים ייחודיים, המשקפים באופן חד, ישיר ומושחז מידע אודות "זמן קורונה", ובעיקר אודות המעשים, הרגשות והמחשבות שקשורים בו.

חוויות האובדן והבלבול עוברות גלגולים מייאוש לתקווה, ובאות לידי ביטוי בארבעה גלים, מהכללי לפרטי, ברמת המקרו וברמת המיקרו.

כשבעים שירים המתארים סיטואציות חברתיות, סוציאליות ופסיכולוגיות, לעיתים בשימוש אירוני מתובל בהומור, במילים עכשוויות ויומיומיות בצד מילים גבוהות או אפילו מקראיות.

אירית משקפת את משמעות החיים בתקופת הקורונה בקיום היומיומי, במילים כמו "כל בית צריך מרפסת"... החוץ הופך לפנים, והפנים נזקק לחוץ כדי לנשום לרווחה.

הספר כולו מעניק את הרווחה המיוחלת בחיוך שהוא מותיר, על אף הזכרונות הקשים שחלקם עוד כאן, עימנו.

(ציפורה בראבי)

שירי קורונה מקסימים בהומור ובעצב. מזכרת יפה מימים שלא ישכחו.

מה לעשות עם כל ה-Covid הזה? מה לעשות עם כל הכובד של מאורעות חיינו בימי מגפה? לאירית תשובה אחת: לכתוב שירים.

איך לתעד את שנת תש״פ, שנה שאירית מכנה אותה: ״תכלס שנה פח״. שיריה עונים לנו: לתעד בהומור מרומז ועדין, לתעד בחיוך:

---
״ונשארנו קרחים
מכאן ומכאן
(אם נשארנו)
ושאלנו בוכים
לאן ולאן
(אם שאלנו)
ולאיש לא היתה
תשובה
(אם נשאלנו)
עד שהגיע חיסון
(אם הגיע)
עד שהגיעה
תרופה
(אם שרדנו)״

או:

״שערו בנפשכם
בכל העולם
פועם אותו
זיק של תקווה

למצוא חי soon..."

איריתי היא מורה נפלאה לריפוי דרך שירה שניחנה בדוק הומור רגיש ושנון, החיוך מציב אותנו במסלול הנכון:

״היום
כשמאחלים בריאות
רצוי לנקד
את המילה״

נכון, לתרופה אנחנו עדיין מחכים, נכון גם ש ״אל קפונה״ גרס ש ״אתה יכול להרחיק לכת עם חיוך, אתה יכול להרחיק הרבה יותר עם חיוך ואקדח...״
אך כשאנו מאבדים את חיוכנו, אנו מאבדים את דרכנו בתוהו ובוהו של החיים.

״לו היה לי שקל על כל
משפט עם המילה קורונה

הייתי תורמת
מיליונים

הצרה שאין לי
וגם אין ממי
אף על פי שכל חיי
שילמתי כמו שעון
שוויצרי לביטוח
לאומי״

ההומור נמצא דווקא בשעות הקודרות, הוא אות של תחילת החריגה מן הצער. אמנם הכאב שלנו איננו פוסק, אולם ההומור מקטין את סבלנו בהעניקו לנו כוח ושליטה במצב הנראה כמצב של אין-אונים:

חולה ״לא חיונית״
כשהיא בסיכון
לאן יוצאת
בזמן כזה -
רק לרופא שיניים.
מדיי שבוע
היא לובשת את
מיטב מחלצותיה
ונועלת לכבודו
גם נעליים"
...

מה תעשה אישה, חולה בסיכון, מוחלשת מערכת חיסון, שלא ברור אם תצליח לפתח נוגדנים במידה שתתחסן, ומאדם פעיל (על אף המגבלות) הופכת במשך שנתיים לאסירה בהסכמה?

איריתי כותבת שירים כמעין המתגבר, הכתיבה נותנת מבע במקום לעצור ולהשתיק, מישירה מבט במקום להפנותו הצידה, משתנה במקום לקפוא, חוקרת במקום להחביא ולהסתיר, גדלה במקום להתכווץ.

״מותה של הנשיקה
גסיסתו של החיבוק
מרחק הגוף
כיווץ הנשמה
הנשימה
לו לפחות אזכה
ב״כפיות״
למות מות
נשיקה״.

לזה הייתי קוראת שיר אופטימי.
זוהי כתיבתה המיוחדת הקורצת בחיוך, כמו גם למשל:

״לאפיקומן השנה
קראנו
אפיקורונה
והחבאנו אותו

102 מטר מהבית

איש לא מצה...״

האופטימיות אינה פותרת את כל בעיות החיים, גם ההומור לא, אך הם עשויים ליצור את ההבדל בין התמודדות להתמוטטות, ואני מאמינה גדולה כי את הכאב ניתן לשאת אם הוא נתפס כחלק של סיפור.

ב ״כל הcovid הזה״, השירה היא הכוח, החיוך הוא חרבו, ואם לא תחייכו עם שיריה של איריתי תיהיו כאדם בעל חשבון בנק של מיליון דולר ללא פנקס צ׳קים..

וכשליאור שליין אמר בסוף תכנית הסאטירה:
״אל תשאל מה החיים עשו לך, אלא שאל מה תעשה להם בחזרה, הוא עדיין לא פגש באירית קדם, האחת שיודעת לתת "פייט״ אמיץ מאד בהיותה ובשירתה ❤️❤️

כשהמילים של אירית ממלילות (זכויות יוצרות לאירית, אלא מה?),  נולד ספר סמי תיעודי על הפצעת הקורונה בחיינו, כלומר בעולם, בארץ, במשפחה ובאישי - כארבעת גליו (שעריו).

את הספר 'כל ה-covid הזה' (נו, צריך בכלל להכביר מילים אחרי השם הגאוני הזה?) קראתי ב'ויש' אחד, כי ככה הם שיריה של אירית: חדים, סוחפים, מרעידים, מעלים להנחתה, מעלים חיוך, לא מעלימים עין.

אירית היא מעיין שופע של מילים, של רעיונות, של חידודי מחשבה, של שאילת השאלות הנכונות, מתן ה-תשובות. אירית כותבת מהלב בישירות שנוגעת בדיוק בדיוק בנקודה.
כל ה-covid הזה אינו סיכום הקורונה משום שהיא עדיין איתנו, הוא לא שיר הלל, גם לא קינה. כל ה-covid הזה הוא ספר שיצא מהקופסא כדי לספר בישירות מושחזת ובכישרון ענק על התקופה, תקופתו של "דור מקורנן".

ממליצה גם ממליצה.
וגם, מאחלת לאירית ולכולנו, שספר השירים הבא שלה יאגד בתוכו - באותו כשרון ועוצמה - גלי חופש.