תוך כדי קפה – ריכוזיות, ביזור, או ...? (24-6-2026)
חברים יקרים,
נתחיל בקצרים ונעבור למנה העיקרית. קצרים
השבוע:
משלנו – למידה על הקיץ שלנו
על מנת ללמוד על הקיץ הזה, הוצאנו שני סקרים — אחד מילולי ואחד כמותי. אני מצרפת שוב את הקישורים ומבקשת שכל אחד ייקח כמה דקות למלא, כדי שתהיה לנו תמונה רחבה ככל האפשר.
שימו לב, המידע לא יוצג ברמת רשות — הנתונים יעובדו לכדי מסמך הפקת לקחים כולל, ללא שמות רשויות. ככל שיותר רשויות ימלאו — התמונה אמיתית יותר, ויש לה משקל אמיתי מול מקבלי ההחלטות.
תובנות:
מידע כמותי:
כנס ההיערכות — 20.8 | חיפה
נו, אז סגרתם את ה-20.8 ביומן?
כנס ההיערכות של האיגוד לשנת תשפ"ז יתקיים ב-20 באוגוסט בחיפה. בקרוב תגיע הזמנה רשמית עם פרטים — אבל כבר עכשיו: שריינו את התאריך.
השנה הכנס יעסוק בנושא שאי אפשר להתחמק ממנו — האלימות במערכת החינוך. חשוב לנו לשמוע מכם מה עובד ברשויות שונות איך אתם מתמודדים, ונבנה יחד תמונה ברורה יותר של מה אפשר לעשות ברמה המקומית. זה נושא שכולנו פוגשים בו יום-יום — וחשוב שנעסוק בו ביחד.
אם יש ברשותכם תוכנית, רעיון או גישה שעבדה בנושא טיפול באלימות — אשמח מאוד שתפנו אליי בפרטי כדי שנוכל לשלב בכנס וגם להציג בגיליון רשויות שיצא לקראת אוגוסט.
קבוצת גימלאי האיגוד
חשוב שתכירו שנפתחה קבוצת וואסטאפ של גימלאי האיגוד, כך שאם אתם בעצמכם כבר גימלאי האיגוד, או מכירים חברים שלנו שהיו מעוניינים לשמור על קשר על אף שהם כבר פרשו. בבקשה הפנו אותם אליי בפרטי, כדי שאוכל להוסיף אותם לקבוצה.
השבוע פגשתי את מנהלי אגפי החינוך המסיימים את קורס ההכשרה המחייבת לראשי ההיררכיה ב"מקומות". אני רוצה להודות לניב וורדית שמובילים את הקורס במקצועיות רבה ולקבוצת המנהלים והמנהלות שפגשתי, על שיח חשוב ביותר, דיאלוג פורה, כנות והכוונה. כל מפגש ושיח
כזה מחדדים עבורי יותר ויותר את הכיוונים של האיגוד, ואת הצרכים שלנו כמובילי החינוך הרשותי בישראל. תודה לכם!
ולמנה העיקרית...
אנחנו נמצאים בתקופה שבה המערכת הפוליטית והציבורית מתחילה להעלות הילוך לקראת הבחירות. זה בדיוק הזמן שבו נכון, חשוב וראוי שהחינוך יעמוד במרכז השיח הלאומי. המטרות שלנו, האתגרים של הילדים והצוותים שלנו – כולם חייבים להיות בראש סדר העדיפויות הציבורי.
בתוך השיח הכל כך נחוץ הזה, אחד הנושאים המרכזיים שעולים שוב ושוב לסדר היום הוא שאלת מבנה המערכת: ריכוזיות לעומת ביזור. איך צריך לנהל את החינוך בישראל?
השבוע פרופ' יולי תמיר, שרת החינוך לשעבר, פרסמה פוסט בנושא זה ובו משל סרקסטי ומבריק על ראשת עיר בדיונית בשם ליטל וראש מחלקת חינוך בשם אריה. דרכם היא תיארה את מה שהיא רואה כסכנה הגדולה ביותר של ימינו: ביזור חפוז של מערכת החינוך. תמיר טוענת, ובצדק,
שביזור מוחלט עלול להוביל לבזבוז כספים על חברות ייעוץ, לפוליטיזציה מקומית, להחלשת המורים ולהרחבת הפערים בין רשויות חזקות לחלשות.
אני מעריכה מאוד את פרופ' יולי תמיר ואת פועלה למען החינוך בישראל, אבל כשקראתי את המשל שלה הרגשתי שהסיפור חלקי מאוד ואף עושה עוול לחינוך הרשותי החשוב והמקצועי שאני רואה שאנחנו עושים כל אחד ואחת ברשות שלו. הרגשתי גם שאם משאירים את הדיון בדיכוטומיה
של "או משרד חינוך ריכוזי או קריסה מקומית", אנחנו מפספסים את המציאות וגם את ההזדמנות לשינוי.
אז עניתי לה, והיה לי חשוב להביא את הקול של השטח. הנה התגובה שכתבתי לה, במלואה:
"יולי יקרה, תיארת במשל את הכשלים האפשריים של ביזור חפוז ולא מבוקר. אבל הרשי לי להוסיף פרק לסיפור כי בדיוק את אותו סיפור עם אותו חיוך סרקסטי, אפשר לכתוב מהכיוון ההפוך. אפשר לכתוב משל על אמיר – איש חינוך חכם, מסור, רציני ומקצועי שעובד בבניין "אחווה"
בירושלים, שמאוד רוצה בהצלחת המערכת, ולכן הוא והצוות שלו מנהלים מירושלים את המתרחש בו-זמנית בכיתה בבאר שבע, בנצרת, בדימונה, באום אל-פחם, בקרית שמונה, ברמלה ובתל אביב. הניסיון הזה מלא כוונות טובות, אבל בפועל, בשטח, עולים קשיים רבים שחלקם נובעים
מהמבנה הארגוני הריכוזי, שגם את מכירה אותו היטב.
האם הפתרון הוא ביזור מלא ומיידי? גם לדעתי לא. לסוגיות כאלו אין פתרון של אפס או אחד. במשרד החינוך יושבים אנשי חינוך מעולים, בעלי ידע וראייה מערכתית ורחבה, אבל גם באגפי החינוך ברשויות המקומיות יושבים אנשי חינוך מעולים בעלי ידע וניסיון רב ביותר.
ליטל ואריה מהסיפור שלך הם לא חזות הכל, כי במציאות החינוכית הרשותית קיימים אילנה, אוסנת, גיל, כאמל, מוחמד, דליה, רמי, גלי, ואליד, נני, מרים, שרה, יענקל'ה, בתיה, קובי, לימור ועוד עשרות רבות של מנהלות ומנהלי אגפי ומחלקות חינוך ברשויות ברחבי הארץ
שמייצגים קשת רחבה של קהילות ותרבויות. אנשים בעלי ניסיון עשיר, תבונה פדגוגית והכרות אינטימית עם השטח, עם הגננות, המורות, תומכות החינוך, צוותי המינהלה ועם הקהילה המקומית. אנשים שלא עסוקים רק בבירוקרטיה ובמצגות, אלא מחזיקים את מערכות החינוך המקומיות
על הכתפיים שלהם, ומובילים מהלכים ומהפכות חינוכיות בפועל – בשקט, בלי כותרות, כל יום. חבל שהם לא הופיעו בסיפור שלך.
הפתרון הוא לא להעביר את האחריות באופן מיידי ל-257 רשויות בלתי מוכנות מחד, אבל גם לא להנציח ניהול מרכזי מרחוק של מערכות מקומיות שונות במהותן אחת מהשנייה מאידך. הפתרון, בעיניי, הוא לבנות מערך חינוכי מחודש, שנפרס באופן מדורג ורב-ממדי כך שיוכל
לתת מענה גם לסוגיות רחבות ומערכתיות וגם לסוגיות מקומיות. אין פתרון קסם אחד למערכת שמתמודדת בו-זמנית עם כל כך הרבה אתגרים: פדגוגיים, ארגוניים, חברתיים, רגשיים וטכנולוגיים — מגודל הכיתות ועד הפוסט-טראומה הלאומית, ממחסור בכוח אדם ועד לאלימות,
מנושא החינוך המיוחד דרך הכשרת צוותי החינוך ועד לאתגרי הקידמה הטכנולוגית.
שילוב הזרועות בין הכוחות המקצועיים והטובים של השלטון המרכזי לבין אנשי החינוך המעולים באגפי החינוך ברשויות המקומיות – הוא שיהיה מכפיל הכוח האמיתי. אולי הסיפור המלא על שותפות חינוכית אמיתית עדיין לא נכתב. אפשר לכתוב אותו ביחד."
למה היה לי כל כך חשוב לכתוב את זה?
כי בסופו של דבר, השיח על חינוך בישראל נוטה לפעמים לקצוות: או שמאשימים את משרד החינוך בריכוזיות וחנק, או שמפחדים שהרשויות המקומיות יחריבו את המערכת בגלל פוליטיקה קטנה.
המציאות מורכבת בהרבה. הניהול המרכזי מירושלים, עם כל הכוונות הטובות, לא יכול לראות את הצרכים הייחודיים של ילד בשוהם, בדימונה או באום אל-פחם. מצד שני, פתיחה מוחלטת של הסכר ללא פיקוח אכן תקיז תקציבים ותייצר פערים.
בשטח לא יושבים "ליטל ואריה" הפיקטיביים. יושבת שם *שדרה ניהולית מקצועית, מנוסה, שמכירה כל מורה, גננת ובית ספר באופן עמוק. אנחנו לא קבלני ביצוע של תכניות מוכתבות מראש, וגם לא מעוניינים באוטונומיה מופקרת*.
העתיד של החינוך לא נמצא בביזור מוחלט וגם לא בריכוזיות חונקת. הוא נמצא בשותפות מוסדרת ומדורגת. משרד החינוך צריך להוביל את האסטרטגיה הלאומית, את הרגולציה ואת השמירה על השוויון, והרשויות המקומיות צריכות לקבל לא רק אחריות לביצוע אלא גם את הגמישות
והסמכות לנהל את הפדגוגיה ואת חיי היום-יום החינוכיים בהתאם לקהילה שלהן.
את הסיפור הזה אנחנו צריכים לכתוב ביחד – שלטון מרכזי ושלטון מקומי – כתף אל כתף.
שתהיה שבת שלום, שקטה ומלאה במחשבות טובות,
שלי קרן
יו"ר האיגוד
וחברי וחברות הנהלת האיגוד